לא הבאת לי פרחים…

הוא אף פעם לא היה רומנטיקן גדול. אפילו ב”תקופת החיזור” אף פעם לא קיבלתי ממנו פרחים, מקסימום ארוחה באיזו מסעדה עממית פעם באיזה אלף שנה. הוא תמיד אהב לשבת בבית, לראות סרטים, לשתות – הוא לא נתן לי הזדמנות להתלבש יפה ולהוציא לבחורים אחרים את העיניים שאני לבושה במיני החדש שקניתי, עם נעלי העקב והליפסטיק האדום. הצטערתי אבל למדתי לאהוב אותו כל-כך… תמיד רציתי לדעת איך מוצאים אהבה.

הוא נראה מצויין, דיבר בשקט, על סף האדישות, אף פעם לא התלהב משום דבר שהכנתי לו. דיבר גבוהה גבוהה על עסקים חובקי עולם בזמן שאפילו לא היה לו כסף לסיגריות.. בקיצור, הוא קנה אותי. התאהבתי בו עד מעל הראש, לא עצרתי להסתכל במראה ולחשוב, ההיתי מסוחררת.

אחרי שלוש שנים של קשר רציני שרק הוא, הפרחות שהוא היה איתן ואלוהים יודים כמה פעמים הוא בגד בי במהלכן החלטנו להתחתן. אני, ההיתי מסכימה אפילו אחרי חצי שנה אבל הראש העיסקי שלו לא נתן לו לעשות את הצעד הזה עד ליום שהוא ירגיש בו מספיק “מסודר” כדי לקנות לנו בית חלומות. אחרי החתונה, המצב רק הלך והדרדר.

בכל מקום בעיר אנשים השתתקו ברגע שנכנסתי לחדר, הם כנראה היו עסוקים בלרחם עלי. נראתי מצויין, אני בטוחה שנראתי הרבה יותר טוב מרוב הבחורות שחלקו איתי את הגבר שלי וגם הצעות מגברים אחרים לא היו חסרות לי – אני, החלטתי להשאר נאמנה. נאמנה כמו כלבלב… אחרי שלוש או ארבע שנים הוא כבר הפסיק אפילו לנסות ולהסתיר את הבגידות שלו. הוא הפסיק למחוק אס.אמ.אסים, ואפילו לא התבייש להוריד את הטבעת כשהו יצא לבלות. עדיין לא אמרתי מילה.

המזכירה, לקוחות, הוא לא בחל בכלום – ואני, בבית מחכה.. ואז הגיע היום שבו נשברתי – היום שבו קיבלתי את זר הפרחים הראשון ממנו. כנראה שאפילו לב האבן שלו החל לחוש ביסורי מצפון. הנחתי את זר הפרחים באגרטל, לקחתי את המדוודה הישנה שהוא כל כך אהב לקחת איתו לחופשות במקומות אקזוטים עם מאהבות עלומות שם. דחסתי לתוכה את הבגדים שיכולתי לקחת ויצאתי ממפתן הדלת בפעם האחרונה. לא הזלתי אפילו דמעה אחת.