צופן משה
הורדת הסרט עם תרגום עברית

בשעה טובה הועלה לרשת הסרט עם תרגום בעברית לאחר שנתיים. תודות לאנשים שעסקו בדבר !


תורגם ע"י : עודד יניב- מאמן אישי.           052-8011955        odedl@cabri.org.il
                  וליאת צור - מימוש הפוטנציאל האישי  052-3379816    www.loveli.co.il

 "ויאמר משה אל האלוהים, הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוהי אבותכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אלהם, ויאמר אלוהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אלכם."

מתחילתה, האנושות השתוקקה להבין את עצמה ואת יחסיה עם הבורא שלה. בימי משה הבורא היה ידוע בשם אלוהי אבותינו או אלוהי אברהם.
לא היה שם מפורש לנוכחות הבריאה האלוהית.

אז יום אחד, משה שהיה רועה פשוט התקרב לעבר סנה בוער, למרות הבעירה, האש לא כילתה את הסנה.
קול דיבר אליו ואמר לו, שהוא מוכרח ללכת לפרעה רעמסס ולתבוע את שחרורם של בני ישראל מעבדות.
כאשר משה שאל: מי הוא יאמר ששלח אותו ? אלוהים אמר "אני הוא זה, אני הוא" ("אהיה אשר אהיה")
בפעם הראשונה בהיסטוריה לאלוהים היה שם. חמוש בכוח שם האלוהים "אהיה אשר אהיה", משה עשה את הניסים הגדולים ביותר בתנ"ך.

הנהגות דתיות, תוך כדי הכרה בכוח העצום של השם, הצהירו שהגייתו של השם מהווה חוסר כבוד חמור כלפי האלוהים. כך עוצמת השם לא הובנה נכון.
משה מעולם לא הגיע לארץ המובטחת, וגם לא הצופן שעשוי היה לשחרר את הכוח העצום של שם האלוהים, ובכך לשחרר את כל האנושות לחופשי.

 צופן שיכול לשחרר את האנושות לחופשי ? זה נראה אולי בלתי אפשרי, אבל משה למד מאלוהים באותו יום משהו ששינה את העולם.
אנחנו עדיין מדברים על הניסים שהוא חולל. כשאלוהים נתן את השם "אהיה אשר אהיה" צופן פשוט התלווה אליו, ששחרר את העוצמה במשמעות המילים. שם האלוהים עוות, השימוש בו הוביל לעונש חמור ולמוות. לכן, הצופן אבד. הצופן הוא מערכת של אותיות, מספרים או סמלים, המעבירים מידע כשממירים אותם לשפה רגילה.

 אם צופן משה יכול לשחרר את כוח שם האלוהים היום, האם יתכן שיהיה לנו כוח לחולל ניסים כפי שמשה עשה לפני 3500 שנה ?

 בפעם הראשונה אנו מביאים מלומדים, פסיכולוגים, פילוסופים, שחשפו את צופן משה ויראו כיצד אתם תוכלו לרתום את האנרגיה הזו כדי לשנות את חייכם.

כיום יש לנו כוח רב להשמיד את העולם פעם אחר פעם, צופן משה משחרר סוג אחר של כוח. כזה שיוצר עולמות ועוזר לנו למלא את הייעוד האישי והקולקטיבי שלנו. לא יאומן, אך קוד משה הוא הרבה יותר פשוט ממה שאתם מדמיינים.

 רובנו למדנו שהשם שניתן למשה "אהיה אשר אהיה" איננו הגיוני בלי הקוד. במציאות השם הוא הרבה יותר פשוט, קוד משה הוא סמל מוכר וידוע, כזה שאנו רואים וחווים כל יום.   קוד משה הוא - - - פסיק ! קוד משה הוא פסיק ? אני לא חושבת כך. אנו לא אומרים שקוד משה הוא פסיק, אנו אומרים שקוד משה צריך פסיק.

"אני הוא זה    ,   אני הוא"

 שם האלוהים "הנני אשר הנני" סיקרן אותי במשך שנים רבות, עוד מאז שהייתי ילד המבוגרים מסביב אמרו "הנני אשר הנני" הוא שם האלוהים, מה זה אומר ? מה המשמעות של זה ?
יום אחד מורה רוחני אמר לי לשנות את חיי במשך 24 שעות. הוא אמר לי ללכת ברחוב במשך 60 דקות היום וכל מה שאני רואה להזדהות איתו באופן אישי, לא משנה מה זה יהיה: דשא, פרחים, אנשים אחרים, הולכים ושבים, נהגי מכוניות. רק להסתכל עליהם ולומר "אני הוא זה - ". כך עשיתי.
הלכתי ברחוב עם חברה ובליבי אמרתי " אני הוא זה..." ו"אני הוא זה..." לכל דבר שראיתי,  לקטע אלימות שראיתי בטלוויזיה, סיטואציה יפהפייה בין אמא לילדה בפארק, אמרתי "אני הוא זה.." לכל מה שראיתי. הרשיתי לעצמי להזדהות עם כל מה שישנו.
ואז אותה חברה שאלה אותי "מה אתה עושה ?" הסברתי לה שאני פשוט אומר שאני הוא זה ..אז היא אמרה לי "אבל אתה לא זה, אתה זה אתה", אז אמרתי "לא, אני הוא זה..אני הוא!" ואז שאלתי אותה "שמעת מה בדיוק אמרתי?" פתאום תפסתי את עצמי בעצם אומר את שם האלוהים .
שם האלוהים הובן לא כהלכה עוד משחר הימים, זו הדרך הפשוטה של אלוהים, הדרך האנושית עבור אלוהים לומר אמת עצומה.
השם שאלוהים אומר יש בו אמת פשוטה, זו הדרך שלו לומר כל מה שאתם רואים זה אני, אלוהים בכל דבר וכל דבר הוא אלוהים.
אלוהים לא אומר אני בראתי את כל זה, אלוהים הוא ההרגשה,הנוכחות, המלאות שנמצאת בכול.  
אלוהים אומר "אני הוא זה.." אני הוא האדם הזה, אני הוא החוויה הזו, אני הוא כל דבר שקיים.

 הרבה מאיתנו תקועים עם הרעיון מכתה ה' של דמות האלוהים הזו, האיש הזה שבשמיים עם זקן לבן ארוך.
אלוהים ברא אותנו בדמותו ומאז אנו רוצים לחזור אל החסד הזה. כלומר אנחנו אלוהים בדמות אדם.
ה"הנני אשר הנני" הזה נמצא שם למעלה, מוכן להחליט בגחמה של רגע האם לברך אותנו או להעניש אותנו בנוגע לדברים שונים.
כמובן שאלוהים לא קנאי כי הוא המשחק היחיד שישנו. אלוהים הוא אינסופי, נוכח בכל מקום, כל יכול, יודע הכול.
אין לו סיבה לקנא, הקנאה האלוהית היא מערכת מחשבות פרימיטיביות המקרינה רגשות אנושיים, על כוחות שהם לא יכלו להבין.
אנו דוחים את הנוכחות הזו החוצה, במקום לפתח מערכת יחסים פנימית עם הנוכחות הזאת.
אם אלוהים הוא חלק מאיתנו אז כל אחד מאיתנו הוא התגלמות של אלוהים. אם זו האמת, אז מה הן האפשרויות שיש לנו? מה אנו יכולים ליצור ?

אנו נחקור שלושה מפתחות, למעשה נרגיש זאת בגופנו. נשתמש בשלוש אותיות כדי להמחיש זאת:

G   O    D  כדי שיהיה לנו קל לזכור.
כאשר ניישם את המפתחות האלו בחיינו, הם יהיו מסוגלים להפוך את הפסיק הפשוט הזה, לאחד הכלים החזקים ביותר לטרנספורמציה בהיסטוריה.

אחד הכלים לחוות עצמנו כהתגלמות אלוהית הוא נתינה.  G giving

כולנו שמענו שיותר טוב לתת מאשר לקבל. האם זה באמת נכון ? איך אנחנו יכולים לתת אם אין לנו מספיק לעצמנו ? מיסטיקנים וקדושים כמו הקדוש פרנסיס אומרים שבנתינה אנחנו מקבלים. האם זה רק סיסמא רוחנית ?

מה שאנחנו נותנים לאחרים, לעולם, הוא מה שאנו נותנים לעצמנו. אז אם אנחנו רוצים לחוות משהו בחיים אנו נתחיל בנתינת אותו הדבר, כמובן שאפשר לומר: איך אני יכול לתת את זה אם אין לי את זה מההתחלה ? אני רוצה להכניס זאת לחיי כי אין לי את זה.
עצם הנתינה הספציפית הזו גורמת לך להבין שהיה לך את זה כבר מהתחלה, רק לא היית מודע לכך.

 יש חלק במוח שלנו המוח הלמבי, הכולל התנהגות ורגשות הוא לא מכוון לזמן, ולא מגיב לזמן או לעצמים, מה שאומר שהמוח לא מבחין בין העצמי שלנו לאחרים, אין לו הבחנה בין עבר, הווה ועתיד, והוא מקבל פנימה את מה שאני נותן החוצה, מפני שהוא לא מבדיל אם זה משהו שיוצא החוצה או נכנס פנימה. ולא יודע אם זה הולך פנימה או החוצה.

 כל מה שאנחנו יוצרים אפילו למישהו אחר, הגוף מרגיש זאת קודם כל בפנים, לכן, כאשר אנו מציעים את תפילותינו, מחשבות, תחושות או רגשות, ושולחים אהבה ושלום ליקירנו, ברחבי העולם או אפילו בין עמים, אנו מרגישים קודם כל בפנים את השלום והריפוי, בדרך זו אנו יכולים באמת לראות שנתינה היא בעצם קבלה.

אז אם אנחנו מותחים ביקורת על מישהו, המוח שלנו לא יודע שאנו מבקרים משהו חיצוני, הוא מקבל את הביקורת כאילו כיוונתם אותה פנימה אליכם. אם אתם דואגים למישהו ונותנים למישהו, אותו חלק במוח לא יודע לאיזה כיוון זה הולך. לכן, כל מה שאנו נותנים אנו מקבלים.
המוח תמיד מקבל כמתנה לעצמו את מה שאנחנו נותנים לאדם אחר.

 אנחנו כבר לא בקשר פיזי קרוב אחד עם השני, אנחנו לא מסתכלים בעיניים אחד לשני, בגלל הטכנולוגיה המתקדמת אנחנו בקושי רואים אחד את השני פנים אל פנים, אנחנו מפסידים את הקשר הזה. צרו את הקשר הזה, תנו בחזרה אחד לשני, תנו לאדם השני להשתלב בתור, תנו לו להשתלב בכביש, זה יזרום, אתם תרגישו יותר טוב זה יחזור אליכם.

 יש קשר הדוק בין תוצאות הנתינה שלנו לידיעה מי הם אנחנו.

 "מתן שירות" מובן לא נכון בתרבות שלנו, אנו מבלבלים בין נותן השירות לבין משרת. זה מעליב את האגו הפגיע.
יש אמרה שאני משתמשת בה "לשרת כדי לשלוט" להיות מסוגלים לשרת כשלמעשה השירות, כאשר הוא בא מכל הלב והוא נקי, הוא מאפשר לנו לחוש כי האנרגיה והמאמצים שלנו באמת עושים שינוי.

 עדותו של מיקי ויליס:

בספטמבר 2001 הייתי בניו יורק, התעוררתי למשמע החדשות, אצל החבר שהייתי אצלו שמו דאג, טיפסנו לגג הבניין שבו הוא גר, וצפינו בהתפרקות (מגדלי התאומים), הסתכלנו אחד על השני ואמרנו "אנחנו חייבים לרדת לשם מיד" השתחלנו דרך ההמון ששעט החוצה מזירת הפיגוע, אנחנו רצנו לתוך זירת הפיגוע.

דאג עובד בתקשורת כך שיש לו תג עובד שאפשר לנו להיכנס מעבר למחסומים שהקימה המשטרה, לא הייתה שום מערכת תמיכה למכבי האש ועובדי ההצלה. נוצר צורך אמיתי שנמצא להם אוכל ומים במהירות. ביחד עם כמה שוטרים התחלנו לבזוז מהמעדניות והסופרמרקטים בקרבת מקום, היה לנו בשר הודו ובשר משובח מהמעדניות הכי טובות, לאחר זמן מה היה ברור שהאוכל היחיד שהכבאים רצו היה חמאת בוטנים וסנדוויצ'ים מתוקים. אחר כך הבנתי שזה היה אוכל מנחם.

זה היה האזור הראשון בו הם עשו ספירה, המפקד קרא ארבע מאות שמות ולפחות מאתיים מהם לא היו נוכחים. המציאות המרה חלחלה לאט לאט אל הכבאים שהיו שם, חבריהם לא נוכחים כי הם כנראה לא בחיים, הם היו בתוך הבניין . 
הם (הכבאים)  התחילו להתפרק וליפול כמו דומינו, הם נפלו על ברכיהם, הם התיישבו על שפת המדרכה, הגברים הקשוחים האלו עם דמעות.

מפלסות הדרכים הגיעו כדי לפנות את הדרך לרכבי ההצלה, הרחוב היה מלא במכוניות יוקרה, הדרך היחידה להזיז אותן הייתה פשוט להפוך אותן לצדדים עם המפלסות, הן פשוט העיפו את המכוניות אחת אחרי השנייה כל הדרך במורד הרחוב, אני צפיתי בדברים האלו מהברזל הופכים ממכונית יפה שהתלהבתי ממנה לזבל, בשניות. עמדנו שם שנים עשר בחורים צופים במכוניות האלו ואומרים "הו אלוהים" איך הם יכולים לעשות את זה?

ואז היה לי מאוד ברור שהמכוניות לא היו רלוונטית ביחס למשימה של מציאת אנשים חיים. כל העולם החומרי פשוט נהפך לזבל באותו רגע, הוא לא משנה.

התלבשתי עם חליפת הצלה, מסיכת חמצן וכל הדברים, וזה היה אישור הכניסה שלי לאזור הפיגוע (ground zero) שם שהו עובדי הצלה מיומנים. והנה אני אזרח פשוט, ללא כל הסמכה להיות שם.
הקורבן הראשון שנמצא היה אדם קטן עם חליפה, הוא נמחץ לגמרי, מתחת למשאית כיבוי אש. עמדתי שם מסתכל בו ומדמיין מה היה הסיפור שלו, הוא בוודאי הרגיש בר מזל ובטוח מתחת למשאית כיבוי האש, הוא בטח זחל מתחתיה כשהבניין התחיל להתמוטט, והוא נמחץ לגמרי לאחר שכל הבניין התמוטט עליה.

זה היה ממש רגע שייזכר כ-ואו, בגלל זה אנחנו כאן, ולזה נהייה עדים, האם אני מוכן לזה ? לא הייתי צריך לחשוב על זה, התשובה הייתה כן.

אתם צריכים להבין שכשאנחנו נותנים שירות לאחרים אנחנו לא באמת עושים זאת, זו רק אשליה שאנו משרתים אחרים, כי אין אף אחד אחר לשרת מלבד העצמי, אין שום דבר אחר בעולם מלבד שירות עצמי.
ככל שתיתן יותר תקבל יותר, אבל, התשוקה לתת לא מכוונת ישירות לקבלת משהו בתמורה.
אין איזו מחשבה אינטלקטואלית שעושה חשבון אני אתן לך ולך ולך ובתמורה אקבל... רובנו פועלים כך עכשיו.
משה לא עשה ככה. הוא פשוט נתן וקיבל, ושירת.
אנו רוצים לתת כמו שאלוהים נותן, בלי ציפיות, בלי לרצות שום דבר בתמורה, רק להתחבר עם אדם אחר, פשוט לשרת בגדולה.

 גדולה היא היכולת והרצון שלך להיות בשירות. שירות למה ? שירות לאהבה, שירות לשלום, שירות ליופי, שירות לאלוהים, שירות לשמחה.
כשאנחנו עושים את זה, כשאנחנו מסיטים את תשומת לבנו מהבעיות שלנו ומהנסיבות שלנו, ומעבירים אותה למישהו אחר, המחשבות המלוות את העשייה הזו מאפשרות לנו להשתחרר מהעומסים שלנו ומהבעיות שלנו, וזה המהלך של היצירה.

 לאחרונה קיבלתי השראה מבן דודתי בו שהיה לו בר מצווה, הרב הסביר לו שהמצווה נעשית מהמקום בו לא נוח לעשות דברים, מאמץ מסוים. הוא החליט שהוא יבנה בית ספר ויתרום מאה אחוז מהכסף שלו. בית הספר נמצא באזור שבו ההבדל בין ילד שהולך לבית הספר לבין ילד שאינו הולך לבית הספר הוא כמו ההבדל בין חיים למוות, להרבה ילדים. קיבלנו כסף מלמעלה מחמש מאות אנשים, הם היו נרגשים מהעובדה שזהו ילד שעוזר לילדים אחרים. זו הייתה הזדמנות אדירה, לא רק לילדים בכפר בו בנו את בית הספר, אלא גם לילדים בארצות הברית שהבינו את הרעיון שהם יכולים לעשות יותר.

 יש אנשים שאין להם יכולת להכיל את כל הטוב שרוצה לבוא לחייהם, והם מתוסכלים, אוכלים את עצמם מבפנים,  הם נותנים, אך לעולם לא משלימים עצמם להיות מאפשרים להוויה לבטא עצמה דרכם דרך קבלה.

 הזוגות שמתקדמים לאט בטיפול (זוגי), זוגות שנדמה כי לעולם לא יגיעו לשם, לא משנה מה קורה במערכת היחסים הם פשוט לא משיגים שום שיפור. לעיתים אנו קוראים לכך חסימה מפני קבלה, אין להם קולטנים לכניסה של דברים פנימה, לא רק לקבלת אהבה פנימה, גם לא לקבלת מחמאות פנימה, קבלת הצהרות חיוביות פנימה או קבלת הערכה.

 להקיף עצמך באהבה, להיות מסוגל לקבל, קודם כל מאלוהים או מהרוח הקדושה ואחר כך מאילו שמסביבך, זו אחת מהפעולות המקודשות ביותר שאנו יכולים לעשות.

 המצב השלם והמושלם הוא של אלו שיכולים לתת בקלות ובחסד, הם כאן כדי לתת, כדי לחלוק את המתנות שלהם, את הזמן שלהם, את הכישרונות שלהם, היכולות שלהם, כאשר בו בזמן הם מכווננים למצב היסודי ביותר של הקיום שלהם, ההוויה האמיתית שלהם.
הם כלי קיבול של הזרימה דרכם,  הם מקבלים אהבה, הם מקבלים רמזים אינטואיטיביים, הם מקבלים חוכמה והדרכה, הם מקבלים את היופי שקיים בכל מקום, כך שנוצר מעגל שלם ומושלם של נתינה וקבלה  שנהיים אחד.

 ONENESS

אחד מאוחד - אחדות.

שמענו כבר ממטיפים ואנשים מוארים כי הכול אחד, אנו מסתכלים מסביב ורואים נפרדות בכל מקום, אז איך זה יכול להיות אמיתי ?
איך זה יכול להיות שאני אחד עם ג'ק המרטש כמו שאני אחד עם אמא תרזה האם המשמעות של זה היא שאני אחד איתכם ? האם זה סתם רעיון מופרך, או שזה הצעד הבא בהבנה שאנו התגלמות של אלוהים ?

 העיקרון הקיצוני שאפשר למצוא מוצפן בכל הדתות, בכל הדרכים הדתיות האותנטיות, הוא הרעיון הרוחני הזה שנקרא – אחדות.
אנחנו אחד עם החיים, אנחנו אחד עם נוכחות האל, אנחנו אחד עם השני.
אנחנו מוצאים זאת בכל המסורות. "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", הוויה אחת, כוח אחד, בבודהיזם טבעו של בודהא, הצלוב האחד. בפיזיקה הקוונטית, ההוויה קיימת בכל דבר בכל מקום בבת אחת.
לעיתים זה לא מסתדר עם העובדות הפיזיקאליות. ראשית בגלל שהאדם הממוצע רואה את העולם דרך מסנן של חושים של נפרדות. אנו רואים את העולם דרך החושים שלנו.
אם אנו מחוברים מאוד חזק לאגו שלנו אז אנו חווים את העולם מבעד להישרדות, לפחד, לצורך להשיג את שלנו, להשיג ולהשיג.
דרך תרגול רוחני אנו יכולים לעלות מעבר להצפת התחושות, ואז לראות לא בראייה חיצונית דרך העיניים, אלא בראיה פנימית שהכול מחובר.
מדענים של פיזיקה קוונטית יקראו לזה השדה המאוחד שנמצא בכל מקום ואינו ניתן לחלוקה.

 זה מה שהעיר אותי לומר: אני רוקד את האשליה של הנפרדות אבל אני לא נפרד.

 ברגע שאשליית הנפרדות נשברת כל הדברים שעל פני השטח שנראו מופרדים מתחילים לעבוד ביחד לטובתנו בגלל שאנו מכווננים עם כל מה שקורה ברמה הבלתי נראית לעין.

 זה מסתיים בכך שאנו לא עובדים קשה יותר, אלא עובדים בצורה נקייה יותר, קלה יותר, כי אנו מכווננים עם כל החיים.

כך שאתה לא מנסה לגרום למשהו לקרות מעל פני השטח, אלא גורם למשהו להתקבל בברכה בצד הבלתי נראה של החיים, כך שאחדות היא העיקרון הראשוני, היא הרכיב המרכזי של הכוח.
אחד עם אלוהים, אחד עם אהבה, אחד עם החיים, אחד עם כל הכוח אשר בכלל קיים.
עד שאנחנו לא נאמץ את הטוטאליות של האנושות שלנו ושל האלוהיות שלנו לא נוכל להיות באחדות (או אחד מאוחד).

לימדו אותנו לחשוב  "אני לא זה", לימדו אותנו לומר, אם אנחנו רואים משהו שלא מוצא חן בעינינו: "אני לא רוצה להיות זה". אנו דוחפים חלק מעצמנו הצידה.
אנחנו מוצאים שזה קשה עבורנו להיות באחדות עם מישהו או מי שהם שלא מסכימים איתנו, או שהם בעלי ערכים שאנו מאמינים שהם בעלי כוח הרס.

 בימים אלו יש לי בעיה עם אנשים מצחיקים, אני יכולה לראות שאני לא אוהבת את החלק הזה בעצמי, אני מחפשת תמיד דרכים להיות יותר אותנטית, ויותר אמיתית ולחלוק יותר מעצמי, גם בתור מורה.

 עדותו של מיקי ויליס:

לבסוף הלכתי לנוח מנוחה ראשונה בארבעים שעות שהייתי על הרגליים, מצאתי דירה בבנין נטוש, נכנסתי ללובי של אותו בנין דירות, מצאתי ספה, ניקיתי ממנה את האבק ושכבתי עליה כשפני מופנים לגב הספה. התכרבלתי בתנוחת עובר, כעבור כחצי שעה מרגע שנחתי ללא שינה ממש, יכולתי להרגיש את האיש הקטן, אותו קורבן ראשון שראינו בחליפה, יכולתי להרגיש אותו כורע ברך מאחורי, יכולתי לראותו בבהירות נועץ עיניים בגבי, הרגשתי את נשימתו מאחורי גבי, הייתי ממש מפוחד, פשוט שכבתי שם, אינני יודע כמה זמן, חמש או עשר דקות, חושב מה הוא עושה.

הייתי רגוע ושקט מספיק זמן כדי לשמוע את הקול הפנימי אומר לי "זו יכולה להיות וייטנאם שלך או טה טה טה" לא ידעתי מה היה הטה טה טה, אבל ידעתי מה הייתה הכוונה ב"וייטנאם". בבגרותי ראיתי את כל יוצאי מלחמת וייטנאם עם כל הדרמה שהם הביאו בחזרה מן המלחמה, את כל הפלשבקים שהיו להם, עכשיו לי היה את הפלשבק הראשון שלי מאסון התאומים. ידעתי שזה משהו שיכול להישאר איתי בצורה זו עד סוף חיי, ושזה יסבך את עתידי. או, והתשובה לאו היא לחזור ל"שדה הקרב". התרוממתי ועמדתי שוב, שמתי את המסכה עליי, הלכתי מאחורי הבניין, כשהגעתי מעבר לפינה ראיתי שהם שמו פנס עבודה חדש שם.

זה היה אור מבריק וזוהר מאוד, הוא הימם אותי, הסתכלתי מסביב, וכל האנשים וכל הדברים, הכול הופיע שונה עבורי, עמדתי שם עם דמעות בעיניי, הרגשתי כאילו העולם בהילוך איטי, אנשים חולפים על פניי, רוחות חוצות, רוחות עובדות, שרשראות של רוחות , היה ברור לי שהכול מתחבר, והכול הוא גוף גדול אחד של אלוהים.

כולם השילו את האגו שלהם, השילו את הזהות שלהם, השילו את הדרגות שלהם, הם עבדו ביחד לטובתם הגבוהה של כולם.

אני הוארתי באפשרות הזו כלפי המין האנושי, איך זה יכול להיראות כאשר כולנו עובדים יחד בצורה כזו.

ויכולתי באמת לתפוס מהי אחדות. כשאני יודע מה העולם חווה כשחווים נפרדות ופחד ותוהו ובוהו, אני עמדתי שם חווה את החסד והיופי הגדולים ביותר בחיי, אני זוכר את עצמי מבקש משאלה שהעולם יראה את המעמד הזה דרך העיניים שלי.

 כשהחלטתי להיכנס למסע רוחני חיפשתי להיות יותר טובה, אחותי אמרה לי שאני כעסנית ואגואיסטית ותכונות שאני לא רציתי להיות, אז למדתי להיות אדם נחמד יותר. למדתי לדבר בקול נעים, ולמדתי לתת דברים לאחרים אם הם ביקשו אותם, למדתי את כל אותם דברים. ואז יום אחד הלכתי לסמינר אני עומדת שם וכולם מביטים בי, אישה אחת צעקה לי "את כלבה", חשבתי לעצמי, אני יודעת את זה איך היא יודעת ? ואז היא שאלה אותי : אם את מעצבת מחדש בית ומאחרת בששה שבועות וחורגת בעשרים אלף דולר מהתקציב, האם את חושבת שהיה עוזר לך להיות קצת יותר בחמלה?

אז האיר האור פתאום, אני חשבתי שאם אצליח להיפטר מכל התכונות הרעות שלי ותאמינו לי יש לי הרבה, באיזה שהיא דרך זה יעזור לי להיות אדם טוב יותר. החלק שפספסתי הוא שלכל תכונה אפלה בי יש מתנה עבורי.

 אם נסתכל ברשימה שלנו, לרוב מה שנראה לנו שלילי יש לו אפקט שלוקח אותנו לצעד הבא של ההתפתחות שלנו. כדי לצמוח ולהתפתח בדרך הרוחנית היה עליי לקחת את ההתנגדויות שלי לקחת עליהן אחריות, לאמץ אותן ולהכיר בהן כחלק מעצמי.
עלינו להיות המאהבים של האנושות, המאהבים של עצמנו ואפילו לאהוב את אותו חלק שהאגו או התפיסה המנטאלית שלנו אומרים שאינם יכולים לקבל ולאהוב.

 אנשים מתבלבלים בשיחה הזו ואומרים: אני לא רוצח או אנס, אני אומרת תבדוק איזה מן בן אדם הוא רוצח או אנס? מה האישיות שלו ? אולי זה מישהו חולה או פצוע (רגשית), לכולנו יש פצעים לכולנו יש חלקים חולים או מוזרים (מסובבים) ואפילו שאנחנו מנסים להתאים עצמנו לאידיאל של האגו, ולהיות האדם המושלם, אנו לא כאלו, אנחנו כל מה שיש, ואף אחד לא כזה.

כאשר אנו יכולים לפתוח את לבנו בחמלה לחלק בתוכנו שהוא אולי רוצח, הרי אין לנו מושג אם אנחנו מסוגלים לכך או לא.. ואולי בנסיבות מסוימות אנחנו מסוגלים לעשות כל מיני דברים, ממעשים נפלאים נשגבים של גדולה ועד הפשעים הכי גדולים נגד האנושות.
כאשר אנו מחבקים את עצמנו במודעות גם לאנושיות שבנו וגם לאלוהות שבנו אז פתאום אנחנו בן אדם שלם אחד ומה שאנחנו מרגישים היא אותה אחדות.

 אם יש לכם תרגול רוחני, כשהתובנות מתרחשות הן משתלבות  בדרך חייכם, התובנות לא מנתקות אותך  וגם לא נמוגות אל מחסני הזיכרון כמו רגע נפלא שחוויתם פעם, הן פשוט מתמזגות בתוככם. ואז משמעות האחד מאוחד, האחדות נהיית יותר אמיתית מכל דבר אחר.

 Destiny האם יש לכם ייעוד ?

משה האמין שהיעוד שלו הוא להוציא את בני ישראל ולהוביל אותם אל הארץ המובטחת, פורסט גאמפ חשב שהחיים הם כמו קופסא של שוקולד, לעולם אינך יכול לדעת מה תקבל.
זה יכול להיות קצת מפחיד לשאת על הכתפיים רעיון כזה גדול, אבל אפשר להסתכל על זה אחרת, המפתח האחרון לחוות עצמכם כהתגלמות של אלוהים הוא לחשוף את התכלית העמוקה ביותר שלכם ואת הסיבה לחייכם.

 הקריאה תמיד נמצאת בתוכנו, יש משהו בתוכנו שרוצה לבטא את המודעות שלו כמי שהוא אנחנו, בכל אחד יש את אותו משהו שחייב לבוא לידי ביטוי, שאנחנו מרגישים שאנו חייבים לבטא, קוראים לזה הצעד הבא בהתפתחות שלנו.
משה מבטא אותך ואותי, אדם רגיל ביום רגיל אשר חווה התנסות יוצאת דופן, משה עולה אל ההר ורואה שיח בוער, אך אינו נשרף, מה שאומר שמקור הבעירה אינו משהו בעולם הגשמי. המקור של הבעירה, הנוכחות הזו מגיע מהנוכחות עצמה שהיא אלוהית ונצחית,  משה לא יודע בדיוק מה לעשות עם זה, כפי שאני או אתה לא היינו יודעים. הוא יודע שמשהו בדבר הזה ישנה את חייו באופן קיצוני.

 מייקל ברנרד מספר: על חוויה שהייתה לו עם שאמאנים (מרפא שבט) באפריקה, הם הלכו בג'ונגל בלילה, הוא הלך ומעד, והם פשוט הלכו בג'ונגל כאילו היה אור יום, ואז הוא עבר חוויה שבסופה הכול הואר, הכל זהר באש הזו, העלים בערו, האדמה בערה, הכול היה זוהר.
אז הוא הבין שאלו שלקחו אותו ביער ראו את כל זה , הייתה להם מן ראיית לילה, שאפשרה להם לראות את כל מה שקיים בטבע מפיץ אור.
ההתנסות הזו גרמה גם לו לראייה כזו שהכול זוהר באנרגיית האלוהים.
הוא חשב באותו רגע על משה צופה בסנה הבוער, ובאופן מיידי חלה טרנספורמציה בראייה שלו, במודעות שלו, משה יכול היה לראות בבהירות כי אלוהים נמצא בכול מקום, והכול זוהר באש הזו, בכוח הזה, בנוכחות הזו, למשה היה יום טוב באותו יום...

כשמשה שואל את השיח, את הלהבות, את הנוכחות הזו  "מי אתה ?" הוא שומע "אהיה אשר אהיה" או בתרגום חופשי: "אני הוא שאני".
אנחנו לא יודעים אם השיחה הזו התקיימה באופן מילולי או שידור של נתונים מ"שדה אינסופי" לתוך ליבו של משה.
אף על פי כן אותה תקשורת אמרה משהו, היא אמרה שיש מסע שאתה יוצא אליו, "מסע גיבורים" שלוקח אותנו מהמקום המקומי שלנו, הזמני, בעל השקפת העולם האגואיסטית, העצמי . למקום של הבנה, של אדם עם ייעוד, של אדם בעל אחדות ושלמות.  והמסע הזה הוא המסע של משה.

משה לא חשב שהוא ראוי לכך. כש"הבלתי ראוי" משולב עם רצון עז לעשות, נוצר מקום לרוח האלוהים להיכנס פנימה, משה לא חסם את אלוהים עם האגו שלו (של משה).
הסיפור של משה הוא סיפור היסטורי אך גם הסיפור שלנו, כל דמויות הסיפור נמצאות בי ובך והן חלק מה"עצמי" שלנו.
משה התבקש ללכת ולהציל את העבדים, להוביל אותם לארץ המובטחת לארץ זבת חלב ודבש, והוא מסופק אם הוא יכול לעשות זאת. אומר אני לא יכול לעשות את זה אני מגמגם, אני לא יכול לדבר טוב, מי אני שאעשה את זה ?

אתה ואני מרגישים אותו הדבר, כאשר מגיע רעיון, חלום, קריאה, משהו קורא לנו לעשות שינוי , הבדל, לתת משהו, לעשות משהו עבור הקהילה שלנו, לעשות משהו עבור העולם, עבור המשפחה שלנו, לעשות משהו. אנו מרגישים: אני לא בנוי לזה , אין לי את מה שנדרש, אני לא מספיק טוב בשביל זה.

אני חושב שכולם צריכים לקלוט את העובדה שיש ייעוד בתוך כולנו, בכולנו יש קול קורא. כרגע או בזמן הווה, אנחנו לא האנשים שיכולים ללדת מתוכנו את הייעוד הזה. אנחנו גדלים לתוך זה כאשר אנחנו מוכנים לומר כן לייעוד הזה.
יש אמרה שאומרת  "אלוהים לא קורא למוכשרים, אלוהים מכשיר את אלו שנקראו לדגל" לכן כאשר אנו  נענים לקריאה, ההוויה מכשירה אותנו.
הוא נותן דוגמא על עצמו, אלוהים הכשיר אותי: לא היו לי הכישורים, המשאבים, הזמן, הכסף המרחב, לא היה לי כלום.  אבל אלוהים הכשיר אותי דרך ה"כן" שלי.
כך שאנשים הופיעו, משאבים הופיעו, בניינים הופיעו, אנשים שנתפסו בחזון שדיברתי עליו הגיעו, אני השתנתי, אני צמחתי, כך שהאדם שאמר "כן" הוא אינו אותו אדם שיושב כאן מולכם.
האדם שיושב כאן מולכם אומר כעת "כן" לצעד הבא של החזון. והאדם שבעתיד יקבל, יצהיר או ידבר על האספקט הבא של החזון, הוא לא האדם שאני היום.
אנחנו באופן רצוף מתפתחים, צומחים, נפתחים ומגלים והכול מבוסס על הכישורים שלנו, על הרצון שלנו, על היכולת  שלנו, ועל יכולת ההכלה שלנו להסכים ולומר  "כן אני מוכן ומזומן, כן".

 משה הסכים למסע שלו, וזה החלק בתוכנו שאומר כן ומסכים לייעוד שלנו, למטרה שלנו.  ואז מגיע פרעה, לא ההיסטורי אלא פרעה האישי שלנו, האינטלקט שלנו, אותו חלק שעושה הסכמים עם ממלכת חיינו כפי שאנו מכירים אותם, והכול נשאר אותו דבר, הסטאטוס קוו, אזור הנוחות, יש את אותו חלק בתוכנו  שרוצה להתגלות, ועוד חלק בתוכנו שרוצה לעשות שינוי, ויש ויכוח פנימי שלם על איך לא לעשות את אותו שינוי.

בסופו של דבר בסיפור הזה שהוא הסיפור שלך ושלי, מה שקורה הוא שנבנות בעיות , הן נהיות יותר קשות, דברים נעשים יותר ויותר מורכבים, ולבסוף מתוך ייאוש פרעה אומר בסדר "קדימה לך מכאן, קח את האנשים ולך".

אחד הדברים המעניינים בסיפור הוא שלמשה היה ליקוי בדיבור, מדוע אלוהים יבחר מישהו עם ליקוי בדיבור ? להוביל אלפי בני ישראל חסרי משמעת לדרך חיים חדשה ? הם בטח היו רבים ומתווכחים ביניהם ומשה עם הגמגום שלו נשמע מגוחך...איזה חוש הומור יש לאלוהים.   מדוע הוא בחר בו, במשה ?

 אחת הסיבות שאלוהים בחר להשתמש במשה היא בגלל הענווה שלו, לעיתים קרובות אנשים שנדמה שיש להם חוסר במשהו בתוך עצמם, מהווים כלי קיבול מעולה לכוח האלוהי שיתבטא דרכם, בגלל שאין שום דבר בתוכם שיכול למנוע או לבלום את הזרימה שמתבטאת דרכם.
לפעמים אנו חושבים כי יש בנו פגמים, ליקויים או מגבלות ולכן אלוהים לא יכול להשתמש בנו, אבל אלוהים לוקח את המגבלות שלנו ומשתמש בנו דרכן, כדי להעביר מישהו אחר למקום חדש ולדרך חיים חדשה. (דרך הקשיים שלנו אנו עוזרים לסביבתנו גם לצמוח ולהתפתח).

ובכן הים נפתח והמסע יצא אל הדרך, הם העבירו ארבעים שנה במדבר,  שלפי התנ"ך ומסורות מיסטיות רבות ארבעים הוא זמן סמלי, זה אורך הזמן הנדרש לטרנספורמציה.

יש דוגמאות למספר ארבעים בדתות השונות. נוח היה ארבעים יום במבול, ישו היה ארבעים יום על ההר. רבים מאיתנו נמצאים ב"ארבעים" שלנו עכשיו, ממש ברגע זה, צופים בסרט ויודעים כי החיים שחיינו הם לא מספיקים למטרה שנקראנו לה.

 אני חושב שזה חיוני עבורנו להבין מדוע הנשמה באה לגוף, הנשמה באה לפיזיות במטרה לחוות את עצמה, להביע את עצמה בעולם הפיזי בדרך שהוא מתקיים. כדי לדעת את עצמה בהתנסויות שלה.
הפחד הוא שאם אנו מזהים את "אני הוא זה, שאני" הפרטי ב"אני הוא זה, שאני" הגדול, זה באיזשהו אופן עושה אותנו מעמידי פנים שאנחנו משהו שהוא איננו אנחנו, או לוקחים על עצמנו משהו גדול מאיתנו.
אבל מה אם המצב הוא בדיוק הפוך, מה אם באמצעות האמירה "אני הוא זה, שאני" האישית, יש הזדמנות ל"אני הוא זה, שאני" הגדול הנרחב, לנוכחות האהבה הנשגבת הזו לזרום דרך כפות ידיי היום, לילד שאני מלמדת, או לאדם זקן שאני עוזרת לו עם הקניות, למישהו שהתקשרתי אליו והוא חש בכאבים או פגוע מאיזו שהיא סיבה, אני הוא הקול שמנחם אותם.
אם ניתן לעצמנו את האפשרות, נרשה לעצמנו להיות בהוויה של "אני הוא זה, שאני", יתכן שנפתח כאן דרך רחבה להוויה גדולה יותר של "אני הוא זה, שאני", של אלוהים, של הנוכחות הזו, של כוח החיים עצמם. יתכן ואמצא דרך, נקודת כניסה, לעשות שינויים לטובה, ממש כאן על פלנטת ארץ.

אנחנו צריכים להיזהר כאן, בגלל שכאשר האגו מתחיל לחשוב שהוא אלוהים, הוא מתחיל להיות יהיר, תאוותן, הוא משתלט עלינו לגמרי, זו לא תמונה יפה במיוחד. אנחנו חייבים להעמיק לתוך הנשמה שלנו, לתמצית המהות שלנו, במטרה להיות את כל מה שנמצא שם.

 הקושי הוא שאנחנו ערבוב של מערך זהויות שונות, או עצמיים שונים, שעולים ומופיעים מסיבות שונות, אנחנו אבות, אמהות, אחים, אחיות, אנחנו עובדים או מעבידים.  יש כל מיני סוגים של עצמיים, וכל עצמי מושך אליו חלק מהאנרגיה שלנו להישרדות שלו.
למרות זאת, יש עצמי מרכזי אחד, שהוא ההוויה של ה"אני הוא" I am . יש עצמי מרכזי אחד שהוא בלתי ניתן להשוואה עם שאר העצמיים, הוא בלתי ניתן להשוואה עם אף אחד אחר, הוא השתקפות האור האלוהי, הוא תצורה יחידה במינה של פוטנציאל אינסופי של אפשרויות אינסופיות.
מתוך ליבת העצמי הזה, הוא מדבר, הוא קורא לנו בשמנו האמיתי ומזמין אותנו לגדולות. הוא מזמין אותנו להיות עוד ממי שאנחנו באמת.

זכרו, זה הקול הקטן, השקט, הרגוע הזה, אנחנו צריכים להיות מספיק בשקט כדי לשמוע אותו. דרך תרגול רוחני של תפילה, הקשבה עמוקה, מדיטציה, אחרי זמן מה תהיו מסוגלים להבדיל בין הקולות של מערך העצמיים השונים לבין הקול האמיתי שמגיע מתוך נשמתכם, שרוצה שתהיו גדולים.

ההגדרה של "גדולה" היא הקיבולת שלכם והרצון העז שלכם לשרת.

 כאשר אנחנו מעבר להישרדות ומעבר למחשבות הטורדניות הקטנות, הדבר היחיד שהנשמה רוצה לעשות הוא לעשות שינויים, להעניק לאנושות.
"מה אני יכול לעשות ?" יש כל כך הרבה דברים שאתה יכול לעשות, שאינך יכול להאמין עד כמה.
מעבר לקצות אצבעותייך יש עולם שלם של יצירה אפשרית עבורך. וזה מדליק, מעורר השראה, נוגע ללב. זה ייצור לך חוויות בדרכים יוצאות דופן מהרגע שתחליט להיות בשירות. לא רק כלפי העולם שמסביב אלא כלפי עולם היצירה הפרטי שלך.

 ברגע שהקול המרכזי הזה מתחיל לדבר, הוא שקט וקטן הוא קורא לך לדרגה גבוהה יותר של שירות, לדרגה גבוהה יותר של שירות המין האנושי, דרגה גבוהה יותר של שירות המשפחה שלך, דרגה גבוהה יותר של שירות כלפי כל אחד שבא איתך במגע.

זו אחת הדרכים בהן תוכל לדעת את ההבדל בין הקולות, האם הקול קורא לך לשרת ? או קורא לך לדאוג רק לעצמך ? אם הקול קורא לך לדאוג רק לעצמך הוא כנראה מגיע מהאגו.
השאלה שעולה לעיתים קרובות היא איך אני יכול להבחין מהו ההבדל בין הרצון שלי לרצון האלוהי, האם יש לי רצון ? מה אני עושה עם הרצון שלי ?
ההבנה שלי את העניין היא: היכן נמצא אלוהים ? ישו אמר שממלכת האלוהים היא בתוכנו, בתוכי גם נמצא אותו חלק של "פרעה" האינטלקט שיוצר לנו שיחות פנימיות, ויש את החלק הנחרץ, החלק שיש לו ייעוד ויש לו תביעה וקריאה לעשות שינויים לטובה.
כאשר נסדר בקו אחד את "פרעה" עם הלב, אז נוכל גם לסדר בקו אחד את הרצון שלנו עם רצון האל.
כאשר אנחנו מגשימים יצירה אנחנו מחקים את הבורא, כתוצאה מכך אנו מרגישים טוב, אנו מרגישים אהבה, אנו מרגישים את התרחבות הלב.
הנשמה שלכם צריכה שלום ואהבה מספקת , ביטוי יצירתי וכמובן קשר למהות הגבוהה. אלו האיכויות שגורמות לכם להרגיש טוב.

 אתם למעשה מחוברים, אתם יודעים שאתם במסע, על פי תחושת החיות שאתם מרגישים.
זה בהוויה שלכם, אתם מאמצים את ההווה ועומדים בתוכו, בשעה שאתם נותנים את המתנה הגדולה ביותר שביכולתכם לתת לעולם. ההבנה לגבי זה והחיים מתוך זה - זה המסע. כמובן שניסים קורים במסע הזה מהראש עד הלב.

 עדותו של  מייקי ויליס:
ברגע ההוא שעמדתי שם צופה ב ground zeroובכל התוהו ובוהו, עלה הייעוד של חיי, כל המרדף האגואיסטי שלי אחרי דברים שרציתי לקבל, כדי להיות במקום בו אני נמצא בחיי, נראו מגוחכים.

אני ידעתי כי מנקודת זו,  חיי יהיו אודות כולנו, יהיו אודות קהילה, הלב שלי היה מלא כל כך באפשרות של מה שאנו מסוגלים לו כשאנחנו עובדים מנקודת המוצא הזו.

בגלל שאני יודע שזה אפשרי החיים שלי היום עוסקים בהקמת אותה הקהילה, זה זרז את הרצון שלי להקים את פסטיבל "elevate fun", כאשר אתה מפרק את המשמעות שלו , זו קהילה של אנשים שמבינים את משמעות האחדות שאני מדבר עליה. אם אנחנו יכולים להביא אנשים להתנסות במשהו שהוא כה גדול ממה שאנחנו חושבים שאנחנו, נוכל להביא אותם להתנסות באחדות, כי אם נצליח אין דבר יפה מזה בחיים, אין דבר גדול יותר מזה.

 ממלכת האלוהים היא אהבה בלתי מותנית, ממלכת האלוהים היא שלווה נפשית, ממלכת האלוהים היא שמחה בנשמתי.  אני אומרת כן, תנו לי לבקש את זה, אז לא אצטרך לדאוג לקבל שום דבר, או להיות עם מישהו, לעשות משהו מיוחד, תנו לי להגיע לאהבה בלתי מותנית קודם כלפי עצמי, ואז אהיה מסוגלת להרחיב אותה כלפי אחרים.
תנו לי להגיע לשלווה נפשית כך שלא אדאג למה שיכול לקרות או למה שעלול היה לקרות.
להגיע לזמן בו אני מאמצת את ההווה את מצב ה"אני הוא", את הלך הרוח האלוהי ברגע זה, תנו לי להגיע לזה !!! ותנו לזה לחלחל למטה ולמלא כל התחומים בחיי.

 זו הממלכה, השלב הזה בו אנו מתחילים לדעת מי הם אנחנו, אותו חלק אלוהי מאחורי עיניי, הוא אותו חלק אלוהי מאחורי עינייך, זו הממלכה ! וזהו הקשר שמחבר את כולנו. כשאנחנו מגיעים להבנה קרובה של הדבר הזה, אנו מתחילים להפגין אותו החוצה בחיינו ובקיום היום יומי שלנו.

מה זו התובנה הזאת בדבר ה"ממלכה" ? את זה אני מבקשת למצוא !

 עדותו של מיקי ויליס:

אז באופן פרדוכסלי, באותו רגע שהעולם חווה תוהו ובוהו, בלבול ופחד, עמדתי שם חווה את החוויה הראשונה האמיתית שלי עם אלוהים. דרך נתינה, בשירות שהייתי עד לו.
חוויתי את האחדות את האחד מאוחד שלא ידעתי שהוא אפשרי בכלל. ומתוך זה צמח הייעוד שלי.

עכשיו כשהבנו את שלושת המפתחות של לחוות עצמנו בגוף אלוהי, זה הזמן לשקול מה אנו יכולים ליצור מחוויה שכזו. אם האמירה וההוויה " אני הוא זה, שאני" יכולות לשחרר את הכוח האלוהי הטמון בנו. השאלה הבאה היא עד כמה עוצמתי הכוח הזה, האם אנחנו יכולים להזיז הרים ולעשות ניסים כמו ישו ומשה ?

האם אלו רק רעיונות דמיוניים ? האם הם באמת יכולים לשנות את העולם?

המלה "אני" היא הכוח היצירתי של היקום, כאשר מוסיפים לה את המלה "הוא" מקבלים את התנועתיות של הכוח היוצר את היקום.

בכל פעם שאתם אומרים "אני הוא" אתם יוצרים, אתם יוצרים כוח שיוצר תנועה.

חשבו על כך בדרך זו:

אתה אומר- אני מרושש.  כן. וכזה תהיה.

אני בודד. כן. וכזה תהיה.

כשאנחנו משתמשים עם כוח היצירה של האנרגיה בשם "אני" בצירוף התנועה "הוא":

אני הוא (הנני) מושלם ! אני הוא (הנני) קדוש ! אני הוא (הנני) שלם ! אני הוא (הנני) יפה ! אני הוא (הנני) מהמם ! אני הוא (הנני) עשיר ! אני הוא.. אנו מתחילים להזיז אנרגיה בחיינו ומתחילים לחנך מחדש את נשמתנו.
כמו שמשה עשה, הוא הביא את אותה אחדות, את אנרגית היצירה של אלוהים והכניס לתוכה פעולה, לפרעה לא הייתה ברירה אלא לסגת. הוא הבין מול מי הוא מתמודד.
משה יכול היה לקחת את נוכחות ה"אני הוא", ולהעלות בדרגה אומה שלמה, שיווכחו לדעת מה הם באמת ומי הם באמת.

 ישנה דרך להפעיל את אנרגיית היצירה הזו לתהליך שאנו יכולים לתרגל כל יום.
 הדבר הנפלא בתהליך הוא שהוא מתאים לכל תחום בחיינו, אפשר לזכור אותו בעזרת 5 מילים פשוטות:

" I AM THAT, I AM "     "אני הוא זה, אני הוא"

הדבר היחיד שמשתנה הוא במה אנו מתמקדים כאשר אנו אומרים את המילים הללו.

צעד ראשון:

I – IMAGINE
הצעד הראשון הוא לדמיין את מה שאתם רוצים להיות, לעשות, או שיהיה ברשותכם.
הבטיחו לעצמכם כי לדבר הזה שאתם רוצים יש משמעות אמיתית עבורכם.

צעד שני:

AM   חזרו על המילים "אני הוא זה (הדבר שאני רוצה), אני הוא"
למשל: "אני הנני בריא, אני הנני", הרשו לעצמכם לחוש התרחבות אל האנרגיה של האפשרות החדשה הזו.
כאשר אנו רוצים להיות בהוויה אחרת, אנו צריכים לחזור ולומר זאת פעם אחר פעם אחר פעם, כאשר אנו חוזרים על הדברים אנו מטמיעים אותם בתודעה שלנו.

צעד שלישי:

הצעד השלישי הוא קל, למעשה אתם כבר עושים זאת... נשימה.
שליטה בנשימה ממרכזת אותך, ממלאת אותך באנרגיה ולמעשה מגבירה את האפקט.
דרך אחת לתרגל זאת: לומר תוך כדי נשיפת האוויר החוצה "אני הוא זה", ואז בשאיפת אוויר פנימה לחשוב או לומר "אני הוא".
תהליך פשוט זה לוקח את כל מה שאתם מרגישים ומדמיינים, ומקרין את זה החוצה לעולם, כך שתוכלו לחוות את זה בחיים האמיתיים שלכם.

אחת הדרכים האהובות עלי בתהליך, היא לכוון אנשים לחשוב על האיכויות שנותנות להם השראה, האיכויות בהן אתם חושקים. הכניסו למודעות שלכם אנשים שאתה מכירים או שקראתם עליהם.
הביאו את דמותם מאוד קרוב אליכם, ואז עצמו את העיניים ופשוט תחזרו על הדברים "אני הוא זה, אני הוא" הרשו לעצמכם להטמיע את הדמות , את ההוויה הזו, את האיכויות האלו ישר לתוך המודעות העצמית שלכם.

אני הוא השמחה שאני רוצה לחוות, אני הוא השלום והשלווה שאני רוצה לחוות, אני היופי שאני רוצה לחוות, אני ההתגשמות הדבר שאני רוצה להיות, עם הכוח שבהצהרה הזו, ובזרימת האנרגיה הזו, זה מתגשם בחיים ובמהלכם.
כאשר אנו מדברים על התגשמות או על למשוך דברים לחיינו, אנו רוצים שתי מכונית, שלושה בתים, יש לך ישבן אחד, למה אתה צריך ארבע מכוניות ?!....
יכולתי לומר את אותם דברים על נעליים, יש לי זוג רגליים אחד ושמונים זוגות נעליים, אבל זה מפנק את הנשמה שלי...
התגשמות של דברים היא לא אותו הדבר כמו להיות ולהתנהג בדרך של נוכחות אלוהית. זה לבדו מספק לך כל צורך.

 יש אנשים שנשלטים ע"י האגו והם מנסים לקבל, הם מנסים להשתמש בעקרונות כדי לרכוש דברים, הם צוברים דברים. בפנים הם אנשים עניים מאוד, אולי יש להם הרבה דברים, אבל הם עדיין אנשים עניים עם הרבה דברים.

רמה גבוהה יותר של ההבנה הזו היא בדיוק ההיפך- לא לנסות למגנט משהו אלינו, אלא לנסות להביא משהו דרכנו.

הרבה אנשים אומרים "אינני יודע מי אני" הם פשוט לא מכירים את נשמתם, אנשים חושבים שהם פשוט יכולים להשיג את המכוניות, את העבודות, את מערכות היחסים הטובות ביותר, את הכסף, אנשים מקבלים את הדברים הללו ועוד כוח עבורם  אך הם עדיין אומרים לעצמם, אני עדיין מרגיש ריק, מה חסר ? - שכחת את הנשמה.

 וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים, אנחנו רוצים את החסד, את המלכות ואת נוכחות האל שתמלא אותנו עד שלא יהיו לנו מילים.
אם אנחנו יכולים לדבר ולקרוא לדבר בשם, אנחנו רוצים לתקן אותו ולשנות אותו.  אנחנו רוצים רק להיות. להיות בהוויה הזו. שיהיה לנו את הדרת הכבוד הזו, שהיא התגשמות האלוהים.
העניין אינו אודות רכב או בית, זה הכול אודות נוכחות האלוהים.

 להרגיש בגוף את הרטט האלוהי זה לא להיות קדוש או שיהיה לנו קשר גבוה עם האלוהי הנשגב שאנו קוראים לו מיסטי או הארה. זה גם להכיל אותו באופן מלא בגוף שלנו, להיות באופן מלא בחושים שלנו, במיניות שלנו, לשלב ולאחד את האנרגיות הללו.

 אהבה היא אלוהים, אלוהים הוא אהבה, אתה הוא אלוהים, אתה הוא אהבה, כאשר אתה משתמש באנרגיה זו של אהבה בתוכך, אלוהים אומר "כן" ומגשים בדיוק את מה שאתה רוצה.
אם אתה יכול להיכנס לתחושה הזו של האחדות או לאנרגיה של שלמות המכילה הכול, מה שישו קרא לו "ממלכת גן עדן שבתוכך", תוכל לחוות זאת בכל הסובב אותך בעולם.

 אם יש לנו בתוכנו רעיון שונה מהרוח החיובית של "ממלכת האלוהים", משהו שלילי שאנו מושכים לחיינו. 
בגלל העובדה שאנו כל כך עוצמתיים , אם ניצור את האשליה הזו שהיא לא חיובית, בחיינו. זה ייצור בחיינו גיהינום עלי אדמות.

 משה והקוד מעולם לא הגיעו אל הארץ הקדושה. מאז, ישראל נמצאת בסכסוך תמידי, מיליונים איבדו את חייהם כתוצאה מפירוש שגוי של שם האלוהים. זרמים דתיים נלחמו זה בזה במשך מאות בשנים, באופן אירוני, "בשם האלוהים".

מיליוני אנשים מכל הגזעים והדתות טסים מכל קצוות העולם מצויידים בכוונה עמוקה , סוף סוף להביא שלום לארץ הקדושה, דרך חיבוק לעיר העתיקה של ירושלים.

 וכך 3500 שנה מאוחר יותר, המסע של משה הושלם דרך שחרור הפירוש האמיתי של שם האלוהים בארץ הקדושה. זה התחיל דרך דיבורים, אך ממשיך כיום אצל כל אחד מאיתנו, השער נפתח, עכשיו זו ההחלטה שלנו אם נצעד לעבר עולם חדש !

  צופן משה וטכניקת איזון השדה האלקטרו מגנטי EMF